מה שבאמת עצוב הוא שזה מה שהאורשרים חושבים על היהדות. אחרי שיישכח הזעם על הסטטוס שלו, ואחרי שיישכח הסיבוב המוגזם לגמרי שהפוליטיקה והתקשורת שוב עושות סביב איזה סטטוס – אחרי כל זה תישאר העובדה המצערת הבאה: עם הספר חזר לארץ שלו, אבל שכח שהוא עם הספר. פרויקט השיבה היהודי-ציוני לארץ ישראל הוא הזדמנות למימוש התרבות שלנו כאן. אומרים שהיא אור לגויים, אתם יודעים. "רגל של תרנגולת על הראש", "איתות עם מדורות" – יש, כמו אורשר, רבים מצאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב, של רש"י ושל הרמב"ם, של ה"אור החיים" ושל הגאון מווילנא, של הבעל שם טוב ושל האר"י הקדוש, שבאמת חושבים שזו המורשת שלנו. אז נכון, אפשר לעשות על זה המון מנדטים והמון משחקי מילים על "אפס בסולם אורשר", אבל בסופו של דבר זה סתם עצוב.
פרשת השבוע החדשה, פרשת "בלק", מספרת על המלך בלק שקרא לבלעם כדי לקלל את עם ישראל. אבל כל ניסיונות הכשפים והקסמים והקללות לא הועילו. פעם אחר פעם בלעם מנסה, אבל יוצאות לו מהפה רק מילים טובות, רק ברכות, על עם שהוא מזהה בו כבר אז צניעות וחסד ומסירות נפש. שימו לב למשפט הבא, שאורשר כנראה לא למד בבית הספר היסודי:
"כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל", אומר בלעם על עם ישראל, ורש"י מסביר: "ראויים הם לברכה, שאין בהם מנחשים וקוסמים!". אז מה יש בהם, ממשיך רש"י? אם לא עבודת אלילים, מה כן הזהות שלהם? ובכן, תורה. תרבות של לימוד, אוריינות, אמונה, שינון, ויכוח, פלפול, מחשבה, מוסר, פיוט, חסידות, תפילה, קבלה. יותר משלושת אלפים שנה תורת ישראל הייתה שם נרדף לחוכמה ותבונה, לתקווה לגאול את העולם ולתקנו. חזרנו הביתה. לא חבל?
* הטקסט נכתב עוד לפני "פולחן הבוקר האלילי היומי" שלי. כלומר, תפילת שחרית.
