במובן מסוים, "שדולת הנשים" האמיתית קמה לראשונה בפרשת השבוע: שתי המיילדות העבריות מסרבות פקודה. פרעה מצווה להרוג את התינוקות היהודיים, אבל הן משאירות אותם בחיים. הן לא מפחדות ממלך מצרי זמני ורשע, אלא מהמלך האמיתי. יוכבד, אמא של משה, מגלה גם היא גבורה יוצאת דופן: היא מביאה לעולם ילד למרות הגזירות של פרעה, ואז מסתירה אותו בתיבה. מרים, אחותו של משה, מפגינה אומץ מכיוון אחר: היא שומרת על התיבה מרחוק, ומצליחה לשכנע את בת-פרעה לשלוח את משה לגדול אצל אמא שלו בשנותיו הראשונות. וגם בת-פרעה עצמה לא מתנהגת כמו אבא שלה, אלא פועלת בחמלה, בניגוד לנהלים. היא מושיטה את ידה, מוציאה את התינוק מהמים וגם נותנת לו את שמו, משה.
מה המסר, מה המכנה המשותף? כל הנשים האלה יכלו לבחור להיות ראש קטן. הכול מסביב היה כל כך חשוך ומייאש, והמצב סיפק להן תירוצים מצוינים לא לעשות כלום. אבל הן לא איבדו את האמונה ואת התקווה והפכו להשראה לדורות של נשים יהודיות, עד היום. הן כולן החליטו לנסות. להוסיף אפילו מעט טוב, לפעול לכאורה בניגוד להיגיון, לתרום את תרומתן הקטנה. אלפי שנים אחר כך, אנחנו יודעים כמה כל מעשה נשי קטן כזה היה צעד גדול לכיוון החירות והגאולה.
