א.
לא יאומן כמה צעירים הם רוב המשתתפים בסליחות ההמוניות עכשיו בכותל, מדי לילה, ובכל רחבי הארץ והעולם. הסתכלתי מסביב. זה כבר מזמן לא הסבא הישיש שמעיר לתפילה את כולם עם עששית וצועק "סליחות, סליחות". זה הנין שלו, לא עם עששית אלא עם טיקטוק. שם כיפה לבנה ובא.
פתאום קם אדם בלילה ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת. הסימטאות של העיר העתיקה מלאות, כבר עכשיו בתחילת אלול. פקקים אנושיים. נראה לי שפעם היו קוראים לדבר כזה "עיר הנוער".
עזרת הנשים פשוט מפוצצת בנערות צעירות ונלהבות. אחת מהנערות ביקשה ממני סלפי. החברה שלה אמרה לה: "לא מתאים באמצע סליחות", והמשיכה להגיד י"ג מידות של רחמים.
וזו הרי לא הלכה. זה לא שבת או כשרות. הן לא "חייבות" להיות פה בחצות ולשיר פיוטים עתיקים ומילים קדושות, ולבקש רחמים בעיניים דומעות, ולהתמלא לבסוף בנחמה ובתקווה, ולצאת עם נהרה ואור שרואים על הפנים שלהן.
זה פשוט דור שאוהב את המנהגים שלנו, שעף על המסורת, על היהדות והזהות. והרי אין פה שום ארגון או עמותה שמביאה אותם ככה מכל הארץ, בצורה מסודרת. פשוט קורה פה משהו, והלבבות ערים. אי אפשר לישון כשקול דודי דופק, כשהמלך בשדה.
אלול תשפ"ד. איך אפשר לפספס.
ב.
"שלום סיון, מול החדשות הקשות הבוקר, חשוב לי לספר: מושב אלוני הבשן הוא היישוב המזרחי ביותר במדינת ישראל. אנחנו ממש סמוך לגבול עם סוריה. 1,200 מטרים בקו אווירי. לפני כעשור, הוקם כאן מיזם מיוחד: 'סליחות לילדים'. הילדים והילדות במושב קמים בהתלהבות, החל מראש חודש אלול, בשעה 5:15 לפנות בוקר, כדי להתפלל ביחד. המיזם פעל גם בימי הקורונה, והשנה - גם בזמן מלחמת 'חרבות ברזל'. היה לנו חשוב להמשיך.
איזו נחת רוח. איזו קדושה. איזו שלווה מרגישים בימים כאלה, כשזוכים לשמוע את קולות הילדים שרים פיוטים, פסוקים ותפילות, ומאזינים לקול השופר במקום לקול של אזעקות. אנחנו מחלקים צ'ופר קטן בכל יום, ומי שמתמיד ומגיע קבוע - גם מקבל מתנה מיוחדת בערב יום כיפור.
וכך מדי בוקר מתקבצים אצלנו ילדים וילדות, אבות ואימהות, ספרדים ואשכנזים, יש גם שביליסטים שמטיילים בשבילי הגולן, יש מילואימניקים שנמצאים באזור, יש אורחים ותיירים וגם מפונים מכל רחבי הארץ. כולם מתפללים באחדות, במיוחד השנה, לניצחון, לחזרת החטופים, לבשורות טובות בכל.
שנזכה לראות רק תיעודים כאלה מרמת הגולן,
ושיתקבלו תפילות הילדים,
קובי וקנין, אלוני הבשן".
