בישראל נסגרה השבוע רשמית מחלקת הקורונה האחרונה. את הידיעה הזו שמעתי בארץ, בעודי פורקת ארגזים מניו יורק, ארגזים שנארזו בימי המגיפה.
כשיצאנו לשליחות בניו יורק לקחתי איתי מעט ספרים. אחד מהם היה ספר תהלים קטן ועליו שלוש מילים מוזהבות: "לכל תפילותייך, אמן". קיבלתי אותו מגידי גוב, כשסיימנו להגיש ביחד את תכנית הבוקר של קשת. גידי לא ידע מה לקנות לי במתנה. רעייתו ענת גוב ז"ל היא שהמליצה לחרוט את שלוש המילים האלה, בזהב, על ספר תהלים חום. גידי הגיש לי את הספרון במבוכה, שואל אם זה בסדר להמציא הקדשה כזו, ואני התרגשתי. הספר ליווה אותי שנים, גם בשליחות בניו יורק, גם כשהמגיפה החלה.
אני זוכרת שהכריזו שם על יום תפילה, עם פרוץ הקורונה. לקחתי את ספר התהלים ל"אוהל", קברו של הרבי מלובביץ', להתפלל, אבל שם כבר לא נתנו להיכנס פנימה. הריחוק החברתי החל. מישהו במסכה על פניו, פריט שנראה אז מוזר, ניסה לארגן רווחים בין האנשים וביקש שנעמוד כולנו בחוץ.
תוך כמה ימים כבר היינו על מטוס לארץ. הכול השתנה לרעה, ומהר. בניו יורק נרשמו כאלף נפטרים ביום. אמבולנסים פינו מתים מהעיר בלילות. במרכזים הרפואיים הרבים לא נשאר מקום למאושפזים. העולם הכריז על סגר – וקפא. ארזנו תוך כמה שעות, ואת הספרייה השארנו מאחור.
השכנים שלנו, ד"ר אילנה וד"ר רוני קסטנר, שני רופאים משכונת פייב טאונז, התנדבו לטפל בבית המלא. נפרדנו מכולם מרחוק, מנופפים, לא נוגעים, והם נכנסו לתוך הבית לארוז את כל מה שנשאר. עליית הגג שלהם אכסנה את הארגזים האלה שלוש שנים.
בשבוע שעבר הגענו לשם, לסיים את הפרויקט. הספר הראשון שקפץ עליי, בארגז הראשון שפתחתי, היה ספר התהלים מענת וגידי גוב. "לכל תפילותייך, אמן". בפעם האחרונה התפללתי ממנו בדאגה כשמגיפה מסתורית איימה על העולם כולו. השבוע קראתי מתוכו את פרק ק' המפורסם, "מזמור לתודה". כולנו מזמן שכחנו ועברנו הלאה, אבל עם החדשות האחרונות על סיומה הרשמי של הקורונה - אפשר לעצור רגע ולהודות.
