מי שמביא ילדים לעולם "פוגע" בזמן הפנוי שלו. מי ששומר שבת "מפסיד" שביעית מהזמן שבו הוא יכול להרוויח כסף או לבזבז כסף. מי שלומד תורה "מבזבז" זמן שבו היה יכול ללמוד מקצוע פרקטי יותר. מול התפיסה התועלתנית הזו מופיע בפרשת השבוע פסוק שהוא פילוסופיית חיים שלמה. עשיו מציע ליעקב להצטרף אליו, ללכת איתו ביחד. יעקב מסרב, ומסביר כך: "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים".
יעקב כאילו אומר: זה בסדר, עשיו, רוץ קדימה. אני גם מתקדם, אבל יש לי קצב אחר. אני אתנהלה לאיטי. למה? בגלל המלאכה (הפרשנים מסבירים שזוהי מלאכת התורה, המצוות, השבתות והחגים) ולרגל הילדים (כלומר, הקמת משפחה וחינוך ילדים). יש לי ערכים שהם לא כלכליים ולא כדאיים, מסביר כאן יעקב. אני משקיע זמן בדברים שנראה שהם מעכבים את ההתפתחות שלי, אבל בעצם – הם-הם הדבר העיקר עבורי. לאורך אלפי שנים העם היהודי מתבונן בעשיו, באידיאולוגיות נוצצות ומבטיחות ומהירות אחרות, אבל לא ממהר להיסחף. הוא מתנהל אחרת, ולבסוף רואה הרבה תפיסות-עולם קורסות לצד הדרך, בעוד הוא ממשיך ללכת, לאט אבל בטוח. יעקב לא מבזבז זמן, הוא מנצל אותו אחרת.
