בכל רחבי העולם היהודי החלו הלילה יוצאי ספרד לומר סליחות, לקראת יום הכיפורים. בספרו החדש "לקראתי מצאתיך" מתאר הרב חיים סבתו את הסליחות הקסומות של ילדותו במעברה:
"סבא מנעים בסליחות. ניגוני סליחות צער יש בהם, מצער השכינה ומצער הגלות ומצער החטא, אבל ייאוש אין בהם. יורדים למעמקי הלב, ועולים להרהורי תשובה, עד שחוזרים ומנצנצים בזיק של תקווה. והכול בוכים. אלו בוכים על הגוף ותחלואיו, ואלו בוכים על ייסורי הנשמה בחטאיה, ויש שמתוך ששומעים אחרים בוכים, בוכים עימם. ואף מן העזרה נשמע קול בכייה. זו עומדת בזווית זו ונאנחת, וזו כנגדה בזווית אחרת מתייפחת. זקנות שבהן נאנחות על עוונותיהן, מתחננות לאחרית טובה. בינוניות שבהן בוכות על בנותיהן שלא נישאו, ילדות שבהן בוכות מתוך שרואות אִמותיהן בוכות. ואז ננערים כולם וקוראים כאיש אחד בלב אחד: 'אל רַחוּם וחַנוּן', ואחר הסליחות שרים בנעימה של פיוס, כמי שמובטחים בחנינה: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֶּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם'. לב מי לא יימס ביום הזה".
העולם השתנה. אולי הנהירה האדירה לסליחות ולסיורי סליחות, נובעת מגעגוע עמוק שלנו לתמימות ולפשטות הזו.
