בזום שנערך לעובדי חברת החדשות בערב ראש השנה, רוני דניאל סיפר בקצרה איזה סיפור אישי. לא כל כך שמעתי מה אמר בהרמת הכוסית הווירטואלית הגדולה הזו, והרגשתי שיש פה איזו פנינה. לכן צלצלתי אליו למחרת והוא שיחזר בשמחה ובהרחבה את הדברים. רוני, הפרשן הצבאי הוותיק והאכפתי, נפטר אתמול במפתיע מדום לב בגיל 73. מצאתי את הדברים שהקלדתי לעצמי בשיחת הטלפון ההיא, והם מוקדשים לעילוי נשמתו:
"כשהייתי נער בן 12, חיים גורי כתב בעיתון 'למרחב'. היה לו טור בימי שישי שכותרתו הייתה 'מה אומרים?'. הוא פרסם שם סיפור קצר שכל כך הרשים אותי ונגע לליבי שגזרתי אותו והדבקתי לי במחברת, ומאז אני זוכר את זה:
בעיירה אחת, אדם אחד נידון למוות. כל אנשי העיירה חשבו שגזר הדין נורא לא מוצדק והפגינו נגד ההוצאה להורג. הם הפגינו יום, יומיים, שלושה, וזה לא עזר להם. ואז השומר בבית הכלא פונה לאיש אחד שממשיך להפגין כל יום ואומר לו: 'מה אתה מפגין? כבר הוציאו אותו להורג, אתה כבר לא יכול לעזור, אתה לא יכול כבר לתקן'. אמר לו האיש: 'אני לא רוצה לתקן, אני עושה את זה בשביל לא להתקלקל בעצמי'. המשפט הזה עשה עליי רושם רב כשהייתי ילד. פעם אפילו דיברתי על זה עם חיים גורי עצמו אבל הוא כבר היה ישיש ולא בדיוק זכר. אבל אני זכרתי, ועדיין זוכר".
