"שרק לא נהיה אדישים. שרק לא נעבור את הימים האלה בלי להתייחס אליהם כלל", כותבת הרבנית ימימה מזרחי בספרה החדש והנפלא על הימים האלה, ימי "בין המיצרים" (אחריהם, היא כותבת, מגיעים ימי "בין הצימרים"). הנה רק טעימה. חודש אב כבר פה. גם חודש אוגוסט.
"למה לדבר עם ילדים על חורבן ואבל באמצע יולי-אוגוסט?", היא שואלת, ועונה: "יש באמת היום הורים שמסתירים מילדיהם קשיים. את הלחץ הכלכלי, את המועקות. אל תחסכו מהם את כל צער העולם. שתפו, אבל בעדינות, בזהירות. שיהיו מודעים לכך שהחיים שלנו לא רק תותים. שלא יישברו אחר כך, כשמשהו קטן לא יסתדר. פעם הילדים היו חלק מהמסע, לא גדלו בצמר גפן. סמכות הורית נובעת גם מהיסמכות הורית - להסתמך על הדורות הקודמים, ועל הדרך שבה הם חינכו. שכחנו את דור הזקנים, וזו הסיבה לכך שהורים רבים מרגישים חוסר ביטחון משווע ביכולתם - שהיא מולדת! - להיות הורים. זה אחד מסימני החורבן. אז די לפנק. כאשר ילד מבין שיש משהו בחייו שאינו מובטח, הוא יהפוך בעיניו לבעל ערך. ספרו לו: על המשפחה של סבתא בשואה, על הפיטורים של אבא, על קשיי הלימודים שהיו לדודה, על המסע לארץ ישראל של סבא-רבא. ספרו להם על מצב של 'אין לי'. כשנותנים לילדים מסורת, הם יזכרו מאיפה באו. הכול בימים אלה מתמצה במילה אחת: זיכרון. חז"ל מציבים בפנינו כל כך הרבה תמרורי-זיכרון בימים אלה של 'בין המיצרים'. הכול הכול זה 'אם אשכחך ירושלים'. שלא נתרגל למצב הנוכחי של עם ישראל, שנזכור ונתגעגע ונרצה תמיד יותר".
