המסע השבועי עם המרגלים מסתיים. זוכרים את הביטוי "מילה מנחה"? סליחה אם זה קצת מזכיר בית ספר, אבל אי אפשר להתעלם ממילה מנחה מרתקת שמופיעה בפרשה: בתחילת פרשת השבוע המילה "לתור" מופיעה בלי סוף, סביב שליחותם של המרגלים לארץ ישראל: "וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען", "ויעלו ויתורו את הארץ", "וישובו מתור הארץ" ועוד ועוד. המרגלים חוזרים עם פרשנות שלילית על הארץ, השליחות נכשלת ולמעשה מסתיימת בטרגדיה. נגזר על העם לנדוד עוד 40 שנה במדבר, וכל הכניסה לארץ ישראל נדחית. העם יעבור תהליך חינוכי ארוך במדבר, עד שיהיה ראוי להיכנס לישראל. ואז, פתאום, הפרשה מתחילה לספר לנו לראשונה על מצווה חדשה, מצוות ציצית, ושימו לב איזו מילה מופיעה כאן שוב:
"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִית, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְווֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא *תָתוּרוּ* אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם".
ולא תתורו. הציצית היא תיקון לאותו תיור של המרגלים: משהו מוחשי, ממש על הבגד, שמזכיר לאדם לא לתור. המרגלים הסתכלו על המציאות כמו תיירים (וכידוע, עד היום, תיירים נחשבים לקוטרים ולביקורתיים במיוחד). אנחנו לא אמורים להיכנס לארץ כמו תיירים אלא מתוך תחושת שליחות ושייכות. הציצית נחשבת למצווה שמזכירה את כל שאר המצוות. תזכורת לא להתבלבל, לא להסתחרר מכל מה שרואים, להצליח להתרכז בעיקר, כי יש משהו גדול יותר מאיתנו. "וראיתם אותו – וזכרתם – ולא תתורו".
שבת שלום!
