עיקרון חינוכי עמוק מסתתר בפרשת השבוע: עד עכשיו, בני ישראל רק קיבלו וקיבלו. הם ראו את הניסים בעשרת המכות, ואז חוו את יציאת מצרים, עברו ביבשה כאשר ים סוף נבקע, ועמדו מתחת להר סיני שם קיבלו את עשרת הדברות. אלוקים רק הרעיף עליהם עוד ועוד שפע. בתגובה, הם לא תמיד היו מרוצים, וידעו גם להתלונן וגם לחטוא.
עכשיו הכללים משתנים. בפרשת השבוע, פרשת "תרומה", הם מקבלים מצוות מאוד מפורטות. המון הוראות שיעזרו להם לבנות בעצמם את המשכן, שילווה אותם לאורך המסע במדבר. לראשונה הם לא מקבלים אלא מתבקשים לתת – לעשות, לבנות, לפעול בעצמם. הם הופכים מפסיביים לאקטיביים, וזה הסוד הגדול – המתנה הכי גדולה שאלוקים נותן להם כעת היא לא מתנה, אלא הדרישה לקחת אחריות. לא עוד זכויות, אלא חובות.
התוצאה מדהימה: התלונות של בני ישראל נעלמות, לטובת פרץ של עשייה חיובית. כי כשאנחנו נותנים – אנחנו נהיים יותר מחוייבים וקשורים ושמחים. זה נכון בקשר שלנו עם אלוקים, ונכון בקשר שלנו עם בני אדם.
דיברתי השבוע עם הבנות בסדנת "נפגשות" על הנקודה הזו בפרשה, וביקשתי דוגמאות: משתתפת אחת סיפרה שכאשר היא מסדרת את החדר בעצמה, היא מרגישה יותר טוב ושומרת יותר על הסדר. נערה אחרת אמרה שאם היא מכינה את הקינוח לסעודת השבת, היא מרגישה מחוברת יותר לסעודה כולה, ומחכה כבר להגיש את החלק שלה. ילדה אחרת סיפרה שאם היא לומדת לפני כן את משמעות המילים בתפילה, היא מתפללת יותר בכוונה וברצינות, ומישהי אחרת אמרה שאם היא מקשטת ומשקיעה ולומדת מתוך המחברת שלה לקראת בחינה, היא באמת מרגישה שחומר הלימוד יותר נקלט, יותר שייך אליה. מוזמנים לחשוב על הדוגמה שלכם.
