סבתי האהובה, רחל קשת, תובא הבוקר למנוחות בגיל 88.
היא נולדה בגבעת עדה, בת למשפחת גורדון, ממייסדי המושבה. בילדותה זכתה לראות בעיניים איך מייבשים ביצות ונוטעים כרמים בארץ ישראל, אחרי אלפיים שנה. הסיפורים שלה על הליכה ברגל לבאר כדי למלא דלי של מים, ועל הלול הביתי שבו התרנגולות גדלו, נתנו לי ולכל הנכדים והנינים שלה המון פרופורציות, בעידן השפע.
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא", כך נאמר בפרשת השבוע, וסבתא הגידה ואמרה והעבירה את הסיפור. היא תיארה ילדות מאתגרת אבל מאוד שמחה, גם בלי חשמל ובלי מכוניות. היא סיפרה איך כל ילד ידע לעלות לגג לשדר אותות בשפת המורס במקרה שפורעים ערבים הגיעו למושבה, וגם איך נסעו לבית הספר עם עגלה וסוס. ובבית הספר עצמו? ארבע כיתות, מכיתה א' עד ד', שלמדו בחדר אחד עם מורה אחת.
והייתה בה עוד תכונה מופלאה. הרב שמעון שקופ כותב בפסקה מפורסמת שלו, שכולנו חיים את ה"אני" שלנו, המשימה שלנו היא פשוט להרחיב את ה"אני", להגדיל את מרחב האכפתיות:
אדם אגואיסט, או ילד קטן, מרגיש רק את הצרכים הגופניים שלו, אדם קצת יותר נעלה מרגיש גם את הנפש שלו, למעלה מכך נמצא אדם שמצליח להכניס ל"אני" שלו גם את משפחתו ואת קהילתו, ויש אפילו מי שה"אני" שלו כולל את כל עם ישראל.
סבתא בהחלט הרחיבה את ה"אני" שלה, בדאגה בלתי פוסקת לנו, למשפחה הרחבה, לשכנים שלה ולתלמידים שחינכה במשך שנים בבית הספר "הגליל" בנצרת עלית. לכל מי שפגשה, בעצם.
כשיצאנו לשליחות בארצות הברית היא הדהימה אותנו בפרגון שלה: "אני לא חושבת על עצמי, כי בטח שאני אתגעגע", אמרה, ובכל זאת התלהבה. וכמובן דאגה שנקנה גם מעילים טובים וכפפות חמות...
סבתא הייתה אחת המנויות הראשונות של "החלק היומי". היא קראה אותו בכל בוקר וגם הגיבה לי. הבוקר היא לא תקרא אותו, והוא מוקדש לעילוי נשמתה.
שבת שלום.
