היום מלאה שנה לפטירת חני וינרוט ז"ל, שהתמודדותה עם מחלתה נתנה השראה לרבים.
הנה סיפור קטן שלא עוזב אותי כבר שנה: כמה ימים אחרי ההלוויה נסעתי להרצאות בצפון. בעלי ידידיה נהג ויצאנו קצת באיחור. העיכוב הצפוי בהגעה ליעד היה של 20 דקות, ואורך הנסיעה – 3 שעות. פתאום מצאתי את עצמי אומרת: "מה חני הייתה עושה? היא בטח הייתה אומרת שאפשר לנסוע עכשיו 3 שעות ולחשוב על האיחור, ולהיות עצבניים וטרודים, ואפשר פשוט ליהנות מהדרך, לקוות שנגיע בזמן, וגם אם נאחר קצת – זו לא סיבה להרוס 3 שעות".
כעבור כמה ימים ראיינתי את בעלה דובי וינרוט לטלוויזיה. לפתע שמעתי את דובי עונה לאחת השאלות כך: "חני תמיד ביקשה להפריד בין סבל הכרחי לבין סבל לא-הכרחי, בין מה שאנחנו חייבים להתמודד איתו לבין מה שצריך להתעלם ממנו. למשל, אם יש לפנינו נסיעה ואנחנו עומדים לאחר – אנחנו יכולים לבלות את כל הדרך בקיטורים ובדאגה, ויכולים להבין שזה סבל לא-הכרחי, שאנחנו לא חייבים לסבול עכשיו בגלל האיחור שאולי יגיע בהמשך, וצריך פשוט להתרכז ברגע שלפנינו".
צופים ערניים אולי שמו לב שמנחת התכנית קצת התרגשה.
לזכרה.
