פרשת אמור כותבת על ספירת העומר, שאנחנו נמצאים בעיצומה. בין פסח לבין שבועות, בסוף תפילת ערבית, סופרים בכל ערב עוד יום ועוד יום. כלומר: יציאת מצרים הייתה שיא אחד, מתן תורה הוא שיא שני, ובאמצע - צריך לספור, להמתין, להתכונן. מהלך של התבגרות. שבעה שבועות של ספירה עד להגעה ליום החמישים - אל הר סיני, לקבלת התורה.
בימים אלה אני רואה את המהלך הזה על המקרר שלנו. בין הזמנות לחתונות לבין חשבונות לתשלום, תלוי שם משהו שהביא אחד הילדים מהגן: לוח ספירת העומר, שבו צריך לגרד בכל יום קצת מהחומר הכסוף הזה, ולחשוף לאיזה מספר הגענו. כמו כרטיס חיש גד, רק שכאן אסור לגרד הכל בבת אחת. צריך להתאפק ובכל יום להסיר עיגול אחד. זה גאדג'ט שחבל על הזמן, אגב. לכל הגילאים. גם לפני שנתיים-שלוש קיבלנו לוח כזה (לא יודעת מאיפה הגננות מביאות את כל הדברים האלה, כל הכבוד). אבל אז, אני זוכרת שבגיל צעיר יותר, היה קשה להתאפק. הילדים גירדו הכול בבת אחת, והגיעו תוך דקות מהיום הראשון ליום החמישים. בחיפזון ובסקרנות הם ניסו לדלג מפסח ישר למתן תורה.
ברוך השם, הם התבגרו והתגברו. השנה זה אחרת. וזה נראה לי נכון לא רק לגבי הלוח הזה שעל המקרר שלנו, אלא גם לגבי המהלך של התקופה הזו של ספירת העומר, לקראת חג השבועות. על הערך שיש בדרך, בהמתנה, בסבלנות, באיפוק, בבנייה איטית של דברים.
