רבים טוענים שזה הרגע המרגש ביותר בתורה: יוסף ואחיו מתאחדים. האיש המאיים שהם חשבו שהוא שליט מצרי, מתגלה בפניהם ואומר: "אֲנִי יוֹסֵף".
איך מגיעים לרגע כזה של פיוס נפלא? בזכות עיקרון-העל שמוביל את יוסף: נקמה היא לא תוכנית עבודה. ליוסף היו את כל הסיבות לנקום באחיו. הם מכרו אותו, זרקו אותו לבור והפקירו אותו. אבל בחוכמתו הוא בונה תוכנית שתוציא את כולם ביחד מן הבור.
הוא כבר שר בכיר במצרים, והאחים הרעבים באים לבקש מזון, ולא מזהים אותו. הוא "מביים" מצב שבו הוא לוקח אליו את אחיו בנימין, ואז – הם מגלים פתאום ערבות הדדית ואכפתיות. יהודה אומר שהוא מוכן להילקח בשבי במקום בנימין. כשיוסף רואה שהם תיקנו את החטא, שהם לא מפקירים שוב אח – הוא מייד מתגלה בפניהם.
אם היה נחשף קודם, הם היו נבוכים, לנצח. אבל עכשיו אפשר להשלים ולהתפייס, אחרי שהם הוכיחו שתיקנו את דרכם באמת.
למרות שיוסף נפגע ונבגד שוב ושוב, למרות שהיה יכול לבחור להתמסכן ולהתקרבן, הוא בוחר באצילות רבה לפתור את הפלונטר לכל המשפחה. פרשנינו קוראים לנו ללמוד ממנו ומהקוד שמנחה אותו: "לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים", כך הוא מסביר לאחיו ההמומים. לא נזרקתי לכאן, אלא נשלחתי. אנחנו אף פעם לא נזרקים, אלא תמיד נשלחים. ולכן בכל מקום שבו אנו נמצאים, עלינו לחפש איך להיות ברכה.
שבת שלום.
