אתי אורלב ממשרד החינוך, שאחראית בין היתר ל"עיר" שבבית המלון בנווה אילן, הזמינה אותנו לשבת עם מאות מתושבי הדרום שנמצאים שם. הנה רק כמה ניצוצות:
• תפילה. הדלקת נרות שבת היא תמיד רגע מרגש, אבל בימים אלה במיוחד. תחושה שכל התפילות הפרטיות הן תפילה אחת גדולה, כללית. תודה למי שהניחה שם תפילה מיוחדת לשלום החטופים, שכולן אמרו בהתרגשות.
• הסיפור ההיסטורי. שמעתי בשבת את סיפור ההצלה של היישוב שוקדה, של קיבוץ זיקים ושל קיבוץ יד מרדכי. וואו. הם משחזרים הכול שוב ושוב, לא מאמינים. חברי כיתת הכוננות של שוקדה עמדו על גגות היישוב, צפו באימה ביישוב הסמוך, בארי, עולה באש, בחשש שהם הבאים בתור. מה בדיוק קרה שם? האם כל זה עוד יסופר?
• תקווה. ביקשתי מבני הנוער להגדיר במילה אחת את התחושות שלהם כעת. אחת אמרה "מהלך". אחרת אמרה: "ניסיון". הם מבינים שזה משהו גדול מהכאן והעכשיו. מישהי אמרה לי שהרגע הכי קשה היה כשאמרו להם שהם נשארים עד חנוכה, אבל חברתה הוסיפה שזה גם היה הרגע הכי מקל. להבין שצריך להסתגל, להיערך, לקחת אוויר. הבוקר, אגב, הם יתחילו סוף סוף ללמוד בכיתות משלהם. איפה? בבית הספר להוראת השואה של יד ושם.
• חשבון נפש. התביישתי כשתושב זיקים סיפר לי על הודעות שגרתיות אצלו בסלולרי "הפיצוצים ששמעתם הם חמאס מתאמן, נא להמשיך בשגרה". למה הם התאמנו בדיוק? הילדים שלו מתורגלים להגיע לממ"ד תוך 15 שניות. כך הם נולדו, וכך הם היו אמורים להמשיך לחיות? איפה היינו כל השנים?
• כוחות. שאלתי מה נותן כוח. אחת הנערות אמרה: "ההורים שלי". קיבלתי עוד הרבה תשובות אבל מישהי סיפרה כך: בימים הראשונים המושב שלהם עבר לערד ושם קהילת חסידי גור דאגה להם שבוע. אחר כך הם שהו במדרשת שדה בוקר על שם בן-גוריון, ושם התחברו לקהילה המקומית. "אני בצער גדול שאני לא בבית שלי, אבל החשיפה לעם ישראל האמיתי נותנת כוח".
• עתיד. ובשבת אחר הצהריים ילד אחד יושב ולומד לבר מצווה, לפרשת קורח, עוד כחצי שנה. לא יודע איפה יחגוג אותה, אבל מתאמן.
שבוע טוב, בשורות טובות.