ערב יום הזיכרון, הראיתי בהרצאה לתלמידים בניו יורק את השלט הזה, קמפיין חוצות חדש בטבריה: "מתי כולם יבינו שכולנו פה אחים?". תרגמנו את המשפט והסברתי שכתב אותו מעיין עשור, שנהרג עם אחותו סהר בשיטפון בדרום.
הוא כתב את הדברים אחרי ששלושה זוגות אחים נרצחו בפיגועים: האחים פאלי, האחים יניב והאחיות די. זה הפוסט שפרסם מעיין, לפני שנספה בעצמו עם אחותו.
ואז מורה אחת אמרה שבפרשת השבוע הרי כתוב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ונער אחד אמר שהיהודים האמריקנים והישראלים הם גם אחים, ועל זה בכלל לא מדברים. ונערה אחת אמרה שלדעתה זה לא מעיין שואל, זה אלוקים שואל: מתי נבין שאנחנו אחים?
וחשבתי לעצמי שפעם זה נחשב קלישאה שחוקה. הרי לא הייתי מפרסמת טקסט שאומר שאנחנו אחים, ומצטט את "ואהבת לרעך כמוך". נו באמת. צריך לחדש, לרענן, להגיד משהו. אבל במצב הנוכחי זו אמירה חתרנית, מהפכנית, אלטרנטיבית, שכמעט לא נשמעת בקול רם. אז הנה תזכורת, לא משנה מה יגידו הכותרות. עד שנבין.
