בלי ריקודים, בלי הקפות, בלי ילדים שמתרוצצים, אבל שתי מילים בחג שמחת תורה השנה אומרות הכל: מתחילים מבראשית. העולם התהפך, אבל הדופק השבועי הזה לא פסק. מחר בבוקר אנחנו מסיימים לקרוא את התורה כולה, ומייד מתחילים מחדש. משה רבנו מברך את 12 השבטים, בסוף ספר דברים, והופ, אלוקים שוב בורא את העולם ואת האדם.
השנה, לראשונה, קראנו חלק מפרשות השבוע לבד בסלון, במנייני חצרות, לפעמים גם בבידוד או בסגר. את המילים המכוננות – "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" – יקראו מחר בתורה בגני שעשועים, על מדרכות, מתחת לציליות. העולם היהודי ספג מכה עצומה. בריאותית, כלכלית ונפשית. חלק קטן ממנו עדיין מכחיש ומתעלם. אחינו בקהילות היהודיות במקסיקו ובפנמה לא שמעו קריאה בתורה כבר חודשים. אחינו בצרפת ובלונדון קברו מאות מבני הקהילה, וגם להלוויות שלהם נאסר עליהם להגיע. קהילתיות היא השם הנרדף ליהדות, ופתאום היא אסורה. למדנו השנה שגם הגעגוע הוא חשוב.
אבל הסיפור היהודי גדול מהקורונה. היא זמנית והוא נצחי. היא תיעלם (הלוואי שבקרוב), ובסיפור שאנחנו מספרים משבוע לשבוע, מדור לדור, נמשיך לכתוב יחד פרקים חדשים. חג שמח.
