משלחות תמיכה ממשיכות להגיע

גם זו כותרת חשובה שלא שומעים עליה: מאות משלחות תמיכה ממשיכות להגיע לכאן, בקצב, מכל רחבי העולם. האם אנחנו יודעים על כך, או שומעים רק על הביקורת נגדנו?
זכיתי להצטרף לקבוצת סטודנטים יהודים-אמריקאיים השבוע, וקיבלתי מסע בזמן, בחזרה לאוקטובר. דרך העיניים שלהם, הכל מרגיש חדש, כמו אז: הזוועות והכאב, אבל גם האחדות והבהירות.
כשהטיסה יצאה לדרך, הרב מארק ויילדס מארגון MJE שמארגן את המסע, שמע את החדשות: 12 ילדים נרצחו במג'דל שמס. בתחנה הראשונה שלהם בארץ, בארוחת ערב בשוק מחנה יהודה, אמר להם: "העולם תוהה מה תהיה תגובת ישראל על מג'דל שמס. אני מסתכל עליכם - אתם התגובה. החלטתם לבוא עכשיו לישראל. החלטתם לבוא הביתה".
הם קיבלו שבוע שהוא תמצית מזוקקת: הם ביקרו באתר הנובה, ערכו שם אזכרה, ונדהמו מעוצמת הרוע. הם היו בכותל בתפילה עוצמתית. הם ערכו ערב שירי ארץ ישראל, שירים מלאי תקווה ואהבת הארץ. הם פגשו משפחות חטופים, והיו המומים מהמפגש עם הורים שילדיהם בשבי, בציפורני חמאס. והם הגיעו להר הרצל, ערכו אזכרה ונחשפו לסיפורי גבורה. הם חוו מקרוב את כל קשת הרגשות הזו, לראשונה ולא הפסיקו לבכות, מכאב אבל גם מהתרגשות ועוצמה.
יותר ממחצית מהזמן הוקדש להתנדבות, בעיקר לעזרה לחקלאים דרך עמותת ״חיבורים בחקלאות״. הם שתלו בחום יותר מ־2,000 עצי זית. "מה שאתם עושים עם השתיל הקטן הזה, משפיע 50 שנה קדימה", אמר להם הרב מארק תוך כדי שתילה. "בדורות הבאים ילדים יהודים יאכלו את הזיתים האלה, או ייהנו משמן הזית הזה. בתלמוד מסופר על חכם ששתל עץ למרות שהוא ייתן פירות עוד 70 שנה, כי הוא חשב על העתיד. זו הגישה".
למחרת, כשארזו מזון לנזקקים, הסביר למה הם מסייעים למשפחות זרות: "אין דבר כזה 'זרים', אנחנו אחים. אתם מכירים גוף של בן אדם, שבו היד תוקפת את הרגל? שבו הרגל מרביצה לבטן? זה הרי לא הגיוני. ככה גם אנחנו - עם אחד, גוף אחד. אם לרגל כואב, כל הגוף מרגיש. לאחים שלנו בישראל כואב, אז באנו לעזור".
אז אפשר לצחוק על התמימות האמריקאית, על הגישה התיירותיות, ועל מי שקופצים לישראל רק לשבוע, וגם זה רק בסוף הסמסטר. אבל לא בטוח ששבוע כזה, שמזכיר דברים פשוטים ובסיסיים, לא היה מועיל לרבים מאיתנו. לי הוא הועיל.