התרגשתי ושמחתי לקבל את התמונה הזו, עם כתב ידו של הרב יעקב אדלשטיין, ממש מהשבוע. אחרי תקופת אשפוז מאוד לא פשוטה הרב חזר לאחרונה הביתה, וגם – חזר לתורה (טוב, אותה הוא לא עזב גם במהלך האשפוז כמובן). אז הנה משהו קטן שהוא כותב על פרשת פנחס: משה מבקש בפרשה, לפני פטירתו, שהבנים שלו ימשיכו אותו. אנחנו רגילים ל"רחמו ובניו", "עזרא ובניו" – אז אולי גם בהנהגה הרוחנית הפורמט הוא "משה ובניו"? "שיירשו בניי את גדולתי", מבקש משה. אלוקים מסרב ועונה לו שיהושע הוא המתאים. למה? "הגדלות בתורה באה רק על ידי עמל והשתדלות עצמית ושקידה", כותב הרב אדלשטיין. יהושע פשוט למד והתאמץ לאורך שנים, הרבה יותר מבניו של משה. הרב מוסיף שמסוכן לחשוב שהתורה מגיעה בירושה, כי אז התוצאה בעייתית פעמיים: מי שאבא שלו אינו משה רבנו, ואינו רב בכלל, יחשוב שאין לו סיכוי להתקדם בתורה, ובמקביל מי שאבא שלו רב – יחשוב שהוא לא צריך ללמוד כי זה מובטח לו בירושה. שימו לב לקביעה הבאה שלו:
"לפי זה, כאשר אנחנו רואים גדולי תורה בנים ובני בנים, אין זה בגלל שאביו היה כל כך גדול, אלא להיפך, למרות שיש לו אבא כזה, הוא עמל בתורה בכוחות עצמו".
זה חומר למחשבה לתחומים רבים ונוספים בחינוך. אנחנו חושבים שזה אוטומטי, אבל מתברר שזה ממש לא פשוט להיות "בן של" ולהמשיך את הדרך מתוך תחושת מקוריות ורעננות. הרב מסיים בסיפור על האדמו"ר רבי אהרון מבעלז, שמונה לממלא מקום אביו. שאלו אותו אז זקני החסידות האם ימשיך את דרך ההנהגה של אביו, והוא ענה: כן, בדיוק, כמו שאבי לא פעל בדרך של חיקוי לאביו אלא עמל בעצמו, כך בעזרת השם אעשה גם אני. (התמונה: מתוך העלון "גאון יעקב")
