"ותמת שם מרים ותיקבר שם". היום בפרשת חוקת נפטרת מרים הנביאה, אחותו של משה. מיד אחרי מותה - חוזרות התלונות הבוטות של העם על הצמא ("ולא היה מים לעדה, ויקהלו על משה ועל אהרון... ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה?"). מרים מזוהה מאוד עם מים - היא זו ששמרה על משה בתיבה, מול המים של היאור. אחר כך, מול המים של ים סוף שנקרעו - היא הנהיגה את שירת מרים. ועכשיו, עם פטירתה, פוסקת אספקת המים החופשית לעם. יש פה כנראה שפע שהוא גם רוחני וגם גשמי - מנהיג (או מנהיגה) מספקים לעם לא רק מים לשתייה, אלא חיות וחיוניות וכוח להמשיך. ברגע שהיא מסתלקת, והמים מסתלקים, גם חלק מהאופטימיות והאמונה כנראה מסתלק. מאות שנים אחר כך, אגב, הנביא מיכה כולל אותה כשווה למשה ולאהרון במשימת הגאולה. כך הוא מתנבא, בפסוק פשוט ויפה:
"כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ, וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה, אַהֲרן וּמִרְיָם".
