"שלום סיון, כאן הילה מורד מצפת. בסגר הראשון בשנה שעברה, בראש חודש ניסן, ילדתי את בננו משה-יצחק. כבר שכחנו את האווירה שהייתה אז. פחד משתק באוויר. חשבתי על נשות מצרים הצדיקות שילדו בתוך משבר, ומכוחן הלכתי ללדת, בצל החשש הגדול מהקורונה. בימים שבהם הסתגרנו בבתים והתפללנו לגאולה, החלטנו לקרוא לרך הנולד משה, מושיעם של ישראל.
הברית התקיימה ללא אנשים, לפי התקנות. רק אנחנו והמוהל. השם השני שקיבל משה הוא יצחק, כמו סבא יצחק שרצה מאוד להיות סנדק בברית, אך לא זכה. שנה שלמה אמרו לנו לא להיפגש עם סבא וסבתא. לשמור עליהם, לשמור עלינו, לשמור עליו. הכול התנהל מרחוק, בגעגוע גדול. במהלך השנה חלינו בקורונה והבראנו, והנה משה-יצחק בן שנה.
לפני כמה ימים נסענו אליהם. משה-יצחק ראה בפעם הראשונה את סבא יצחק וסבתא שרה – ורק בכה ובכה. הוא לא מכיר אותם. התינוקות שנולדו השנה היו מסוגרים בתוך הבתים. כל דמות של אדם מבוגר זרה להם. אנחנו עובדים כעת על יצירת קשר חדש ושונה, בין תינוק בן שנה, לבין סבא וסבתא 'חדשים'. ועכשיו, ברוך השם, אפשר להסב שוב מסביב לאותו שולחן.
כמה סמלי שאותו חג שבו נפרדנו, הוא גם החג שבו אנחנו מתאחדים. כמה סמלי שזה חג שכל כולו הקשר בין הדורות – 'והגדת לבנך'. 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו'. 'אשר גאלנו וגאל את אבותינו'. אנחנו מרגישים שהסיפור של משה-יצחק שלנו, מצטרף כעת לסיפור הגדול הזה".
