מהלילה, גם בעדות אשכנז החלו לומר סליחות, עד ליום כיפור. הייתי אמש, עם עוד אלפים, בסליחות שהוביל גיסי, יצחק מאיר, ופתאום שמתי לב למשהו: הטקסט של הסליחות מדבר על כל מה שעשינו לא טוב בשנה האחרונה, אבל ההמונים אומרים אותו בריקוד, בשירה, בהתרגשות. זו לא סתירה, זו המהות של הימים האלה.
מי שיצטרף למעמד הסליחות יראה זאת בעצמו: אין פה ייאוש אלא תקווה. זה ממש מפגש מחזור שנתי של אנשים אופטימיים, של אנשים שמאמינים שזה אפשרי. כך בדיוק נאמר בפרשת השבוע: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". קיבלנו הזדמנות שנתית להתמודד עם מה שרע, עם מה שמקולקל, עם מה ששבור – ולתקן.
נכון, זה דורש מאיתנו להכיר בטעויות. זה לא נעים להודות ש"אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ". יותר קל להתעלם ולהמשיך כרגיל ולא לעצור ולחשוב על כל הכשלונות של השנה החולפת, אבל כך אפשר להכיר במצב, ולחזור למסלול הנכון.
האם דמיינתי, או שהאוויר הירושלמי היה יותר צלול כשיצאנו?
