בתאל שגב גרה בשדרות כבר שמונה שנים. בדיוק בשעה שבה קבעה שיעור תורה עם חברות, נשמעה השבוע אזעקה. השיעור התקיים בכל זאת, ובתאל שלחה לי רעיון אחד שאמרה שם:
"אנחנו קוראים את הפרשות האלה, ולפי חז"ל אמורים לשאול את עצמנו: 'מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי?'. עלינו לשאוף ללמוד מהאבות והאימהות. ננסה ללמוד מיעקב אבינו, שעליו נאמר בפרשה: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. יעקב לא רץ לחפש דברים בחוץ, לפני שבנה את עצמו ואת הבית שלו. יעקב ידע את הכלל לפיו 'עניי עירך קודמים'. קודם כל המעגל הקרוב. לפני הדאגה לרעבים באפריקה, נותנים לילדים שלנו ארוחת ערב. הרבה יותר קל לפעול בחוץ, שם מקבלים פירגון והערכה. בבית לא מקבלים מחיאות כפיים כשמקפלים כביסה, כשמגדלים עוד יום ועוד יום את ילדינו, את הנשמות שהופקדו בידינו. עשיו, לעומתו, הוא איש שדה. השדה הוא שטח פרוץ, פתוח, בלי גבול. שונה מהאוהל של יעקב שיש בו ארבעה בדים ברורים, שמבדילים בין החוץ לבין הפנים. לעשיו אין גבול: אין גבול ביחס לנשים, לאוכל, לרצח, לתאווה. חוסר הגבולות שיבש את שיקול דעתו, וכך הוא מכר את הבכורה עבור נזיד עדשים. בסופו של דבר, האח התמים שישב באוהל, שבנה את עולמו הרוחני, השפיע הרבה יותר מהאח שיצא לכבוש פיזית את העולם".
תודה, בתאל. מקווה שבקרוב תזכו להיות יושבי אוהלים, בשקט ובשלווה.
