מסר ממשפחת גרינגליק

נסענו עם הילדים לכמה ימים לערבה, לחאן 'ראס השיטה', כדי לנסות ולנשום. בעלי ושני הבנים שלי אומרים קדיש על שאולי, ואין כאן בית כנסת. הבת שלי מיכל העלתה פוסט בקבוצה של הערבה התיכונה בפייסבוק, ומאז אנשים פה לא מפסיקים לדאוג שיהיה לנו מניין שלוש פעמים ביום (מצורפת תמונה). אנשים מחצבה, מעין יהב, זה מרגש ממש. בעלי התחיל לספר בכל פעם קצת על שאולי, לפני התפילה. והם לא רק באים להתפלל איתנו, הם מציעים מסאז', ארוחות בוקר, סיורים, ירקות אורגניים, מה לא. עם ישראל המרגש.

במבט לאחור, האנשים בשבעה שנגעו בנו מאוד היו דווקא אלה שלא הכירו את שאולי. אנשים מבאר שבע ומהגולן, מלונדון ומהרצליה, שבאו רק להגיד תודה. רק לחבק ולהיות שותפים. אני לא פותחת חדשות ולא קוראת עיתונים כדי שהחיבוק הזה שאני הרגשתי שקיים – לא יתפוגג. אני יודעת בוודאות שהחיבוק הזה חזק בתוך העם, ואף אחד לא יכול לגרום לי לחשוב אחרת. אז תודה לעם ישראל, ואם אלה האחים שלי, אני אתחזק בזכותם.

שלחתי בקבוצה המשפחתית שלנו דברים שכתבת לאחרונה על הסיפור של יוסף הצדיק בפרשה, על כך שאנחנו יכולים לבחור איך לספר לעצמנו את הסיפור. בעיני זו נקודה חשובה לכולנו: למרות שהאחים שלו מכרו אותו, למרות שהוא התגלגל לבית הסוהר במצרים, יוסף עשה בחירה: למסגר את האירועים מחדש. לא להיות קורבן אלא לחפש את השליחות, להסתכל על המציאות בעין טובה ולחשוב למה הוא נמצא כאן ואיך הוא יכול לתרום. כתבתי למשפחה שגם אנחנו יכולים לבחור, לחלום כמו יוסף.

בשורות טובות, רותי, אמא של שאולי".

(בתמונה: המניין שמתכנס לזכר שאולי הי"ד, בערבה)