שבוע טוב. הנה נושא שהתקשורת כמעט לא עוסקת בו: אמון הציבור בתקשורת עצמה. 64% מהציבור לא חשים אמון כלפי התקשורת בישראל. כך מגלה סקר חדש שערכה לאחרונה הרשות השנייה, ושחושף שוב את עומק הבעיה: התקשורת נמצאת בתחתית מדד האמון (כלומר, האמון בצה"ל, המשטרה, בתי המשפט, הממשלה והכנסת – גבוה יותר). כשביקשו מהציבור לנמק, התשובות היו: הטיה פוליטית, חוסר גיוון בדעות, תחושה של פייק ניוז.
פרשת השבוע ("שלח") עוסקת בתקשורת ההמונים של פעם, במדבר. אולי היא יכולה לעזור לנו לתקן. הנה שתי מסקנות חשובות ממנה:
ראשית, הפרשה מזהירה אותנו מאוד מפני הערבוב התמידי בין עובדות לבין דעות. 12 מרגלים נשלחים לארץ ישראל ובשובם מכנסים מעין "מסיבת עיתונאים" מול העם כולו. עשרה מהם טוענים ב"אובייקטיביות" שאין סיכוי. הם מוסיפים לעובדות היבשות פרשנות פסימית משלהם. הם מנסים לחנך את העם מחדש, לייאש אותו, להשיב אותו אחורה למצרים, לגרום לו לשכוח מי הוא ומה הוא אמור לעשות. שני מרגלים חושבים אחרת לגמרי. הם מסתכלים על המציאות באמונה ובביטחון וטוענים שצריך להמשיך בדרך לארץ ישראל. מי צודק? זה תלוי בפרשנות. סיפור המרגלים מזכיר לנו לא להתיימר לטעון שאנחנו אובייקטיביים, כי לא בטוח בכלל שיש דבר כזה.
ושנית, אם אין אובייקטיביות, זה לא אומר שאין בעצם שום אמת ומחויבות. על פי הפרשה, עלינו לנסות לדבוק תמיד בדרכם של שני המרגלים, כלומר לבחור בבנייה ולא בפירוק, בהתקדמות ולא בהרס. רק תדמיינו שהתקשורת הישראלית הייתה נותנת מקום של כבוד לכל מגוון הדעות ולא טוענת ל"אובייקטיביות" מזויפת, ובנוסף הייתה מפיחה בנו תחושה של משמעות, כיוון ותכלית. אחרי צפייה, גלישה או קריאה לא היינו מרגישים רק מותשים, מבולבלים ומיואשים – אלא חשים גם השראה והעשרה.
פרשני הפרשה מסבירים שזה עניין נצחי, וקוראים לכל אחד ואחד לשאול את עצמו (לא רק את התקשורת, אלא את עצמו): האם אתה מתבונן על המציאות ומנסה להוסיף לה אור וטוב, או להוסיף לה ציניות ומרירות? אם היית אז במדבר – האם היית אומר שאין סיכוי וחבל על הזמן וצריך לחזור למצרים, או שהיית מאמין שיש לעם הזה תפקיד ויעד?
