"מנשקי קמעות, עובדי אלילים, משתטחים על קברי קדושים" – כך אמר יאיר גרבוז בעצרת לפני הבחירות, ועורר סערה. המסר היה ברור: מי שהולכים לקברי צדיקים הם אנשים פרימיטיביים, שטופי מוח, חלשים, עממיים, המוניים. בפרשת השבוע, הליכה לקבר של צדיק מוצגת כדבר הפוך בדיוק – זו הדרך לעצמאות מחשבתית ורוחנית. לפחות כך זה אמור להיות. בפרשה 12 מרגלים מגיעים לארץ ישראל ורק אחד מהם, כלב בן יפונה, הולך לחברון, למערת המכפלה. רש"י כותב כך:
"כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת (מוסת) לחבריו להיות בעצתם".
כלומר, הוא הלך אל האבות והאימהות של האומה וביקש בהירות וצלילות דעת. ביקש שההסתה של חבריו לא תשפיע עליו, שהוא לא יהיה מושפע לרעה מהלחץ החברתי השלילי של המרגלים, שהוא ימשיך לדבוק באמונה ובאופטימיות, ואכן - כלב ויהושע הם היחידים מבין 12 המרגלים שלא מתבלבלים ונסחפים וחוזרים עם מסקנות חיוביות מהשליחות. בואו נדבר על המציאות הישראלית היום: האם זה אכן כך? האם חלק מהתעשייה והמודעות והדוכנים סביב קברי הצדיקים הם דבר שמעורר כבוד? ועוד שאלה: גרבוז נחשב ליוצר, לאיש רוח. לכאורה, בימינו, מה לאיש רוח ולקברי צדיקים? המסר בפרשה הוא מהפכני: ללכת לקבר של צדיק זו ה-דרך להצליח לא להיסחף עם תרבות ההמונים, ולשמור על התודעה נקייה. הלוואי.
