מכתב מתוך מחלקת הקורונה הנסגרת

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

"שלום סיון, כאן ד"ר נפתלי גרוס. אנחנו בערב חג החירות, ערב היציאה ממצרים, וככה ממש אני מרגיש בשעות האחרונות. זוהי התורנות האחרונה שלי במחלקת הקורונה ב'שערי צדק'. החולים האחרונים משתחררים. אנחנו סוגרים, מי היה מאמין. ברוך השם.

חיינו בשנה האחרונה בכוכב לכת, רחוק מכל דימיון שלכם בחוץ. בראש ובראשונה, החולים היקרים ומשפחותיהם – שנלחמו לנשום ולחיות, פשוטו כמשמעו. אבל הקושי היה רחב הרבה יותר, מראשי המחלקות ועד אחרוני המתנדבים. לפעמים אסון רדף אסון וההצלחות לא הצליחו לחפות על תחושת האובדן והתופת. חושך מצרים. אני מתקשה לשחזר כמה פעמים אמרנו וידוי עם נפטר שמשפחתו לא יכלה להיפרד, וכיסינו אותו בטלית.

כשהתורה מתארת את שעבוד מצרים, היא מאירה רגעים קטנים של חסד: דאגתה של מרים לעתיד העם, גבורת המיילדות, הרחמים של משה על החלש – אלה הן נקודות אור שהאירו אפילה גדולה. במבט לאחור, גם בחשיכה הגדולה שחווינו, אני מזהה הרבה רגעים כאלה: כוס תה עם חולה, מילה טובה של עידוד, משלוח מפנק מבחוץ עם מכתב תודה.

איני יודע מדוע נגזר על הדור שלנו להילחם כך, אבל אני יודע שכתבנו יחד פרק בהיסטוריה. עוד נספר לנכדינו על התקופה הקשה הזו, וגם על היציאה המזהירה והמדהימה של ישראל מחושך לאור, ועוד בכזה תזמון. הרב קוק כותב שיציאת מצרים לא הסתיימה, שתמיד צריך להמשיך: 'יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו'. אני יוצא מהמחלקה החוצה, נושם עמוק, ואכן מרגיש – אביב הגיע".

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.