אמא מעוטף עזה כתבה לי עכשיו:
"שלום סיון, הייתי בת 15 בהתנתקות כשפינו אותנו מנווה דקלים. היום אנחנו חיים ביישוב שלומית, בחולות חלוצה. כבר שלושה ימים אנחנו בסוג של עוצר. כפו עלינו לצאת מהבית שלנו בגוש קטיף כי אמרו שככה עם ישראל ייפגע פחות, והתחושה כעת היא הפוכה. היום במחסום ביקשו ממני תעודת זהות, וזה הזכיר לי בבת אחת את ימי הנסיגה מגוש קטיף...
בכל שנה יש עצרת ביום השנה להתנתקות, במחסום כיסופים. הרבה מתושבי הגוש מגיעים. השנה בעלי הכין משחק ניווט סביב ההיסטוריה היהודית של עזה, איך היא הייתה שער הכניסה הדרומי לארץ ישראל, כמה מפוארת ועתיקה המורשת שלנו שם, ואיך הכול מוביל בסוף לירושלים.
אבל בגלל המצב העצרת עברה ברגע האחרון מכיסופים לניצן, רחוק יותר. זו תחושה של חרפה. כשנסענו לשם, לי עברו בראש המילים מהתפילה: 'הרם קרן ישראל עמך'. אי אפשר לעמוד אפילו בגבול!
באירוע שנערך לבסוף בניצן, יהונתן פולארד זיכה אותנו בנוכחותנו המרשימה והמרגשת. הוא סיפר כמה כוחות קיבל מהרב מרדכי אליהו בביקורים בכלא, ואיך הבין אז ששני סוגים של אהבה יעזרו לו לשרוד שם – וראשי התיבות של שניהם זה א"י: ארץ ישראל ואשתו, אסתר יוכבד.
נזכרתי איך בנעוריי, יחד עם המאבק על הגוש נאבקנו עבור שחרור פולארד. אלה היו שני מאבקי אמונה, והנה, הוא פה מולי, בעצרת לזכר הגוש. הוא נתן לנו היום הרבה כוחות ותקווה, במבט של נצח.
חזרנו הביתה, ערב תשעה באב, עם הרבה חומר למחשבה. נדמה לי שזה מתחיל בנו. לדעת מה אנחנו עושים פה בכלל, ואם להתחבר לאותו משחק ניווט מהאירוע – מה ההיסטוריה שלנו ומה הקשר שלנו למקום הזה.
ברדיו בדרך דיברו על חסימות באזור, אבל הרגשתי שזה לא חסימות של כבישים, זה חסימה אצלנו בנפש פנימה, מי אנחנו באמת".
