לפני כמה ימים הגיע לביתנו מכתב, בדואר, מאמריקה. הכרתי היטב את הלוגו שעל המעטפה. YDT, בית הספר שבו למדו ילדינו כשהיינו בארצות הברית. פתחתי את המעטפה בסקרנות וגיליתי צ'ק, על סכום לא גדול. "החזרי קורונה על ארוחות צהריים", נכתב שם בצד. המילים הלקוניות האלה הצליחו לרגש אותי במיוחד.
ברחנו מניו-יורק עם פרוץ הקורונה, בימים הקשים ביותר של העיר, כשאלף איש נפטרו שם מדי יום. השארנו הרבה מאחור, כי חשבנו שנחזור בעוד זמן מה, אבל הקורונה סירבה להיעלם. הרבה מסעות הרצאות שלי בארה"ב בוטלו מאז, בזה אחר זה. שיקאגו, בוסטון, פילדלפיה, קליבלנד. במקום להרצות שם, מצאתי את עצמי בישראל, מכינה עוד ועוד חביתות לילדים בבידוד, בלמידה מרחוק, בין סגר לסגר. הדבר האחרון שחשבתי עליו – בין כל חוזי השכירות שפתחנו וסגרנו בין שתי יבשות, בין כל הטיסות וההוצאות הלא מתוכננות – זה התשלום בתחילת השנה על כל ארוחות הצהריים.
מאז, קרוב לארבעה מיליון איש נפטרו בעולם מקורונה, אין תחום שלא קפא ונעצר והשתנה, ובכל זאת ישבו בימים אלה במזכירות של YDT וחיפשו את הכתובת של המשפחה הישראלית הזו, שלא ממשיכה השנה בבית הספר, כדי להחזיר לה קצת כסף. רגע, חשבתי לעצמי, ואולי גם אני השארתי כל מיני חשבונות פתוחים כאלה, לא רק חשבונות כלכליים, ושכחתי, בגלל הקורונה?
"שלום הרב יעקב בנדר", כתבתי בתגובה במייל למנהל בית הספר. "הילדים שלנו כבר לא לומדים אצלכם, אבל לימדת אותנו השבוע משהו".
שבת שלום.