לא סתם קוראים את הקטע הזה מייד לאחר חג השבועות. יום אחרי החג, פרשת השבוע ("נשוא") מספרת על כך שכל הנשיאים, כלומר כל מנהיגי השבטים, ניגשו להקריב כל אחד את הקורבן שלו, בזמן חנוכת המשכן במדבר. מדובר בתיאור ארוך מאוד, שבו מתואר איך כל אחד עושה בדיוק את אותו הדבר. אז למה לא לכתוב בקצרה שכולם עשו כך וכך? למה צריך את השם והפירוט, שוב ושוב, ביחס לכל אחד?
פרשנים רבים מסבירים שזה המסר שצריך לקחת מחג השבועות: מבחוץ, כולם נראים אותו דבר, לומדים את אותה תורה, מקיימים את אותן מצוות. אבל לכל אחד יש כוונות ותחושות שונות, כל אחד מביא משהו חד פעמי שאף אחד אחר לא יכול להביא. לכל אחד יש חלק משלו בתורה, יש קדושה מיוחדת באישיות של כל אדם, ממש כמו שטביעת האצבע שלנו היא ייחודית רק לנו. העובדה שהתורה טורחת לפרט בדיוק מה כל אחד עשה – מראה שאין פה אחידות. יש חשיבות לעבודתו של כל פרט ופרט.
- מאת: סיון רהב-מאיר
- פורסם:
- קטגוריה: החלק היומי
- נשא
אהבת? רוצה לשתף?
- עוד פוסטים מתוך החלק היומי
- עוד פוסטים מפרשת נשא
סיון רהב-מאיר
סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
