רמי סדן – אמר או לא אמר? ומה הגרסה החדשה של מימרן, נכון למהדורה האחרונה? בעולם מהיר של מילים מתחלפות, מופיעות הבוקר בפרשת השבוע ("נשא") ארבעים ואחת מילים שנכתבות לראשונה, וזוכות לחיי נצח:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".
ברכת כהנים, מאז ועד היום. מהפרשה בלב המדבר דרך בית המקדש ועד לבתי הכנסת ולברכת ההורים את ילדיהם בליל שבת. תפילה לברכה, שמירה, הארת פנים, חן ושלום. יש מי שקבע שדווקא המשפט האחרון, שאחרי הברכה, הוא החשוב מכל: "ושמו את שמי על בני ישראל – ואני אברכם". הכוהנים, המנהיגים הרוחניים, הם רק צינור, רק שליח. הם לא מקור הברכה, אלא – "ואני אברכם". לצערנו יש עדיין מי שמתבלבל, ולכן בסיומה של הברכה העוצמתית הזו, התורה מבקשת לא להחליף בין אנשים (חשובים ככל שיהיו) לבין אלוקים.
בתמונה: ברכת כוהנים בכותל, בפסח האחרון.
