אח שכול, שאחיו נפל בשמחת תורה, כתב את השורות הבאות וביקש לשתף רבים שחוו אובדן השנה:
"ברוך הבא לקהילת הלבבות השבורים.
אני יודע שאתה פה בעל כרחך. ככה כולנו. בוא, אל תשב בחוץ, כנס פנימה, אם לא - לא תבין. צלול לעומק.
יש פה הרבה דברים מעניינים.
קודם כל יש פה אנשים מאוד רציניים. החל מיעקב אבינו, אהרון הכהן, אסתר, ועוד רבים מגדולי המנהיגים. הראש של כולנו זה דוד המלך. כן, הוא איבד 3 ילדים וגם חבר שהיה כמו אח, לא עלינו. הוא כתב גם ספר, תהילים. נתן קצת מילים למה שעובר פה על אנשים.
נכון כולם נראים פה כאלה חזקים וגיבורים? דוגרי, כולם מתפרקים, ועוד איך מתפרקים. יש בור שנפער בפנים, בור ללא סוף. אמרנו לב שבור, לא?
אבל אנחנו נותנים מקום לכאב. פותחים לו דלת, באיזונים, בעדינות, אבל פותחים. מי שמדחיק לא מוצא את עצמו אצלנו. דע לך שרק ככה קמים. אם לא נופלים לא קמים, רק סתם נשארים תלושים.
בטח אתה שואל איך לא שוקעים? מאמינים אחי, מאמינים. מבינים שיש משהו גדול יותר מהחיים, שהמוות זה לא סוף. שהקשר ממשיך תמיד. ואם יש מה למות למענו, אז פי כמה וכמה יש מה לחיות למענו.
נשמע גדול? אל תדאג יש פה שיעורים מסודרים, אם רק תחפש יש הרבה תלמידי חכמים.
אצלנו יש קטע חזק של חלומות. מיסטי, אה? שמע אחי, זה אמיתי. אתה לא מבין. אני מספר לך כמה חלומות, אתה עף למרומים, מפגשים אדירים.
אם נעבור רגע לתחביבים, מה שהולך פה חזק זה אנשים שכותבים. אחי אתה לא מבין איזה עומקים נפתחים. הכאב יוצר בור, מטלטל את השורשים היסודיים של החיים, הכל מתערער, ובתוך כל זה יש עולמות שלמים, שפתוחים רק ללבבות שבורים, אבל לכאלה שמתמודדים, שמעיזים לקפוץ פנימה ולשחות בעמוקים. זה לא קל אבל זה שווה. ויש שמנגנים, יש שמציירים, יש שיוצרים, מביעים את מה שקורה בפנים, נותנים לו חיים. ככה משתקמים.
אתה שואל מה זה ההוא שם? אה, שם מתאמנים לדבר עם אנשים. להרצות, לשתף. זה חלק מהחינוך פה, כל אחד ומה שמתאים לו, כי יש בחוץ צימאון אדיר לשמוע אותנו. העוצמות פה אדירות, מי שנוגע בשורש החיים כבר לא משחק משחקים. המבט משתנה והחיים מתרוממים.
מאיפה זה בא? נראה לי זה מתנה מהקב"ה ללבבות השבורים.
אז מה נותר לומר? מצטערים שבאת, שתהיה קליטה נעימה, שהחוסר ימלא אותך, ואל תשכח טיפול מקצועי. זה חשוב.
בוא, אני אקח אותך לסיום למקום הכי הכי. רואה את התמונה הגדולה? כן, זה בית מקדשנו. נוכח פה מאוד. למה אצלנו יש געגועים גדולים. איך איחלו לנו בשבעה? בירושלים תנוחמו. וזה חי, זה בועט, רק מתרכזים והעיניים מתמלאות דמעות, כי את החוסר שלנו רק זה יוכל להשלים. בית מקדש, תחיית המתים, שלום, ביטחון, אחדות, קדושה, שמחה, גאולת עולמים... אנחנו לא בוכים על ריק, על סוף ללא מוצא, אנחנו בוכים וחולמים, מתגעגעים וכוספים, שכבר תחזינה עינינו בשובו לציון ברחמים".
