הנה רעיון יפה שנאמר השבוע באחת מאינספור מסיבות הסיום שמתקיימות כעת:
אתם עוזבים חממה ויוצאים אל העולם הגדול. כשהמצב מבלבל – לאן פונים? בפרשה שקראנו בשבת, שני מרגלים בלבד לא נסחפו: יהושע וכלב. עשרה מרגלים התייאשו וחשבו שזו טעות להמשיך לארץ ישראל, ורק שניים העזו להתנגד למהלך והכריזו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". היום אנחנו יודעים שהם צדקו. מאיפה הכוח להיות במיעוט? מאיפה הכוח לשמור על ערכים, גם בחוץ?
פרשת שלח שולחת אותנו לשני כיוונים - אל העבר ואל העתיד:
אל העבר – מסופר לנו שרק אחד מהם, כלב, הלך במהלך הביקור בארץ לקברי האבות והאימהות שבמערת המכפלה. כלב התפלל שם על עצמו, שלא יקשיב להסתה של עשרת המרגלים, ולא יצטרף אל הרוב הסוחף. שישמור על נאמנות ועצמאות רוחנית ולא ישכח מיהו ומה שליחותו. בזמנים של משבר, הוא לא הסתכל על כותרות העיתון של אותו היום ועל מה יכתבו עליו שם, אלא על אברהם אבינו ושרה אמנו, ועל מה הם יגידו עליו.
אל העתיד – המרגל השני שהיה במיעוט נקרא הושע. אבל משה רבנו הוסיף י' לשמו, וקרא לו יהושע, וגם התפלל עליו כך: שאלוקים יושיע אותך מהתוכנית של המרגלים. יש כוח לתפילה ולברכה כזו של צדיק, והתפילה של משה על יהושע התקיימה.
כשיש בלגן וחוסר וודאות בהווה – וזה נכון גם לתקופת בחירות, ולכל אתגר – העבר והעתיד יכולים לתת לנו פרופורציה וכוחות. הסיפור שלנו הרבה יותר גדול ונצחי ממה שנדמה לפעמים.
בהצלחה.