"הותר לפרסום" אחד הבוקר. רס"ר במיל' הרב אלישע לוינשטרן.
לפני שנה הגעתי לבנייני האומה להופעה, למופע השנתי הגדול של "צמאה". אבל באולם צדדי דיברה במקביל המרצה הדס לוינשטרן, ואני הוקסמתי ולא יכולתי לצאת. היא סיפרה על החזרה בתשובה, על הרב שלה, הרב חיים דרוקמן, על המשפחה שהקימה. כך הכרנו.
לפני שבועיים היא הודיעה לי ולעוד רבים: "יום השנה הראשון לרב דרוקמן מתקרב. כל מי שעוסק בהנצחה של הרב נמצא במילואים, כולל בעלי. נותרתי אני. אני מרימה משדר בזום".
היא גייסה וצירפה אנשים ונשים ואת "ארגון רבני קהילות" וביקשה שאשלח סרטון למשדר הזה, "אבל סרטון שיש בו כוח, חיזוק, ביטחון. זה מה שצריך כעת".
אתמול שלחתי לה שאלה לקראת הזום הגדול, ואז נכדה של הרב דרוקמן כתבה לי להפסיק להתכתב עם הדס על המשדר. הודיעו לה כעת שבעלה נפל בקרב בעזה.
צללתי הלילה לדפי הפייסבוק של הדס ושל הרב אלישע. פשוט כדי להיזכר איזה אנשים יש כאן. איזה אנשים אין כאן.
אין לי כרגע מילים מנחמות משלי לסיים בהן, אבל הנה מילים של הרב חיים דרוקמן, שהיום יום פטירתו. שמעתי אותו מספר את הדברים המחזקים האלה בהתרגשות, כמעט בדמעות:
"כשנמלטתי מהשואה", הוא סיפר, "חשבתי שנהיה הדור האחרון של מניחי התפילין בעולם.
כנערים יהודיים צעירים, חשבנו שאף אחד לא יאמר יותר 'שמע ישראל' אף פעם!
זו הייתה התחושה, זו הייתה האווירה.
טעינו, ברוך השם. לא היינו האחרונים. להיפך. יש דור חדש שעולה על קודמיו.
יש משברים, אבל התוכנית האלוקית מתקדמת, עם ירידות ועליות. יש דור המשך לעם היהודי, מי היה מאמין, דור רביעי אחרי השואה. עם ישראל חי".
