זה נכון תמיד, אבל בחופש הגדול – במיוחד. בפרשת השבוע החדשה ("עקב") מופיע הפסוק הבא:
וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.
לכאורה, הפסוק הזה אומר שצריך ללמד את הילדים ולדבר איתם על ערכים ואסור ומותר כשיושבים בבית וכשהולכים בדרך וכשהולכים לישון וכשקמים בבוקר. כלומר, תמיד.
אבל הנה פרשנות ששמעתי מהרב דודי ברוורמן. אם קוראים שוב את הפסוק, רואים שבכלל לא מתואר בו מצב שבו ההורים עומדים מול הילד ומרצים עם לוח וכותבים איך צריך להתנהג. הלימוד פשוט נעשה כשהם איתנו, כשאנחנו יושבים בבית, והולכים בדרך, וישנים וקמים בבוקר. הם מתבוננים ומתוך כך לומדים איך להתנהג. דוגמה אישית היא מה שהכי משפיע. בחופש, כשהמסגרות נעלמות וכולם נמצאים יחד באופן אינטנסיבי, לאורך היום, העיקרון הזה נכון יותר, ומאתגר יותר. בקיצור, הילדים לא לומדים מאיתנו, הם לומדים אותנו.