הרב איתמר חייקין, המחנך של הדר גולדין ושל אחיו התאום צור בתיכון המדעי אמי"ת רעננה, שלח אליי הלילה את הדברים הבאים:
"הערב, צור ויערה יעמדו תחת החופה וייכנסו בברית הנישואין. זו תהיה שמחה גדולה. כמו בכל חתונה, יגיע אותו רגע מרטיט של שבירת הכוס, והשורה מספר תהילים תושר בניגון נוגה: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי'.
המנהג הזה בא ללמד אותנו שגם בזמני האושר הגדולים ביותר בחיינו, כמו ברגע הנשגב תחת החופה, עלינו להשתהות לרגע, ולהעלות את זיכרון ירושלים על ראש שמחתנו. בכך נוצר חיבור בין זמן ההווה, בין חוויית השמחה, לזמן העבר והעתיד, כלומר לזיכרון ירושלים ותקוות בניינה. זהו חיבור בין המציאות הפרטית – כוס יין שלמה של ברכה מתחת לחופה, למציאות הכללית החסרה – כוס שבורה של זיכרון ירושלים, מתחת לאותה חופה.
תחת החופה של צור ויערה יתווסף אל שברי הכוס שבר נוסף. התאומים הדר וצור היו תמיד יחד, מחדר הלידה ועד למבצע 'צוק איתן'. שם נפרדו דרכיהם. עבורי, בתיכון, הם היו תמיד 'צורהדר'. תמיד דמיינתי את צור נושא את הדר על כתפיו בחתונתו, ואת הדר נושא את צור על כתפיו בחתונתו. ואז, משהו נשבר...
נתפלל שההתחייבות 'אם אשכחך ירושלים' תזכיר לכולנו, גם לאלו ששכחו, למלא את המחויבות הלאומית שלנו: להשיב את החיילים משדה הקרב.
וגם נשמח הערב כמובן, ועוד איך נשמח (גם אם דמעה סוררת תבצבצץ מידי פעם בקצה העין). נשמח עם צור ויערה ונברך אותם באהבה, אחווה, שלום ורעות. שיזכו לבנות בניין עדי עד. מזל טוב".
