כמה עצוב לראות אלימות כזו. כמה עצוב לראות אוזלת-יד משטרתית כזו. בפרשת השבוע אנחנו נפרדים משני מנהיגים – אהרון הכהן נפטר, ומשה רבנו מתבשר שלא ייכנס לארץ ישראל. נדמה שהשילוב בין השניים יכול לאותת מהי המנהיגות שכל חברה צריכה: אהרן הוא איש החסד. הוא מתואר כ"אוהב שלום" ואפילו כ"רודף שלום". איזה ביטוי יפה. כמו שיש אדם שרודף כסף או אדם רודף פרסום, אהרון פשוט רודף אקטיבית אחר השלום. לפנים משורת הדין, הוא הולך ומפייס בין החלקים השונים של עם ישראל. כמה חשוב להקשיב למצוקות, לתת מקום לתחושות של אפליה וקיפוח, להעניק לכל אחד תחושה טובה של שייכות.
אבל לצידו של אהרון, פועל גם משה רבנו, שמזוהה עם מידת האמת, מידת הדין. תורת-משה בונה מערכת חברתית מסודרת. יש חוקים וצריך לציית להם, יש חוק וסדר, יש אכיפה ויש ענישה. אי אפשר בשום אופן להכיל אלימות ואנרכיה, אי אפשר לקחת בשבי מיליוני אזרחים תמימים בגלל מחאה אלימה.
יש פרשנים שמסבירים שאהרון הוא הלב, ומשה הוא המוח. כל אחד מאיתנו צריך להפעיל את שתי המידות האלה בחייו הפרטיים. גם החברה הישראלית צריכה את שני המאפיינים האלה – כדי לרפא פצעים ולהתקדם קדימה.
