יהודה – מודה. אולי צריך גם לומר: יהודי – מודה.
בפרשת וישב מתואר חטאו של יהודה עם תמר. רגע לפני שתמר נענשת על כך, יהודה מתעשת ומתוודה באופן פומבי: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי".
הגדולה של יהודה הייתה בהתעלמות מכל התירוצים ובהחלטה שלא להכחיש. הוא התייצב מול הציבור והודה במעשיו קבל עם ועדה.
ההכרעה הזאת שלו גם הובילה את ההיסטוריה קדימה: הוא נישא לתמר ומהילדים שלהם החלה שושלת יהודה, שמגיעה עד דוד המלך והלאה.
רבי אברהם סבע, מקובל בדור גירוש ספרד, כותב בספרו "צרור המור" על יהודה את הביטוי המפורסם: "כשמו – כן הוא". כלומר, יהודה הפך סמל להודאה בטעות, בפומבי.
אנחנו לא נקראים "זבולונים" או "ראובנים" אלא "יהודים". מכל שנים-עשר השבטים, העם היהודי נושא את שמו של יהודה, האיש שידע להודות.
הפרשן רבי דוד קמחי, הרד"ק, טוען שזהו שמנו לא למרות התנהגותו של יהודה, אלא דווקא בגלל התנהגותו. אנחנו אמורים לזכור תמיד על שם מי אנחנו נקראים, ולא להתנשא:
"הכול היה סיבה מאת האל, שלא יתגאו מלכי יהודה על ישראל... יהיו שפלי רוח וינהיגו המלכות בענווה ותום לבב".