לא נעים לקרוא את הפסוקים האלה. פרשת השבוע מתארת איך הדור שחווה על בשרו את יציאת מצרים – מתחיל להתבלבל לגמרי. פתאום הם מיואשים, מתלוננים על המצב, רוצים לחזור לאחור. לא משנה כמה ניסים וכמה חסד מקיפים אותם, הפרשה מתארת בכנות שורה של משברים ותלונות, כולל אפילו געגועים לחיים במצרים.
למה לא למחוק חלקים כאלה מהתורה? למה לא "לשפץ" אותם קצת? פרשנינו מסבירים: אסור לזלזל בנפילות האלה. הסיפורים על העבירות הם חלק מהתורה הקדושה. זו מצווה ללמוד את הסיפורים האלה – כדי ללמוד לקח.
המסר עבורנו ברור. יש בחיים של כולנו כשלונות ונפילות, השאלה היא מה עושים איתם. במקום למחוק את העבר, אפשר לעשות מהטעויות ומהחטאים שלנו תורה. כלומר, ללמוד מהם, להפוך אותם לתמרור אזהרה, למקור של כוח שיכוון אותנו בעתיד.
בשבוע שבו אנחנו פותחים את ספר התורה כדי לקרוא סיפורים כאלה על אבותינו, אפשר לשאול את עצמנו: איפה בחיים קרו גם לנו דברים כאלה? והאם אנחנו לומדים מהם?
