"אני מקווה שהיה צום קל לכל מי שצם". זה היה המשפט הראשון של עומרי כספי, מגדולי הכדורסלנים הישראלים, במסיבת העיתונאים שבה הודיע אמש על פרישתו.
אין לי מה להוסיף לכל השבחים של בכירי עולם הכדורסל, בארץ ובעולם, שדיברו על המקצוענות והענווה וההתמדה של הילד שהגיע מיבנה אל ה-NBA. אבל נזכרתי אתמול שכספי ראיין אותי פעם בפודקאסט שלו, ושם פתח את השיחה במשפט מפתיע: "יצאתי לארצות הברית רק כישראלי, וחזרתי גם כיהודי". וכך הוא הסביר לי:
"בחו"ל, אם אתה לא תיצור את הזהות שלך – זה לא יקרה. גרתי במקומות כמו סקרמנטו, קליבלנד, יוסטון, אין שם קהילה יהודית גדולה, ובאיזשהו מקום שם עצרתי ואמרתי: רגע, מה קורה איתי? הרגשתי סוג של מחויבות. אני מייצג משהו, אבל האם אני יודע משהו על מה שאני מייצג? למשל: אני נוחת בבוסטון, וילדים יהודים אמריקאים מחכים לי שם ומתרגשים, מסתכלים עליי. אני מייצג בשבילם את עם ישראל, את מדינת ישראל, ואני בעצמי בקונפליקט. כי אם אתה יוצא החוצה ביום כיפור בלוס אנג'לס, אז זה יום רגיל, התנועה כרגיל. אם אתה לא עושה משהו מיוחד בשבת, אז לא תרגיש שום שבת. זו האחריות שלך, אתה לא במדינה יהודית.
אשתי ואני עשינו את התהליך הזה ביחד, כמשפחה – ארוחת שישי, קידוש, תפילין, חגים, קהילה, חינוך יהודי, כשרות. הרגשתי סוג של מחויבות כלפי עצמי וכלפי הקהל. יש הרבה ישראלים שקולטים את זה שם, ויש הרבה שלצערנו פחות. רק שם הבנתי שאני שליח של משהו גדול יותר. לפעמים צריך להתרחק כדי להתקרב".
בהצלחה רבה, עומרי, בהמשך משחק החיים.
