נדמה שירושלים הפכה אתמול לבירת העולם כולו. בואו נתעכב על רגע אחד, על מסר אחד: בעצם, אלה היו 24 שעות שבהן העולם הסכים להודות שטעה בגדול – גם הנאציזם וגם הקומוניזם שטפו מיליונים, נחשבו לאמת מוחלטת, והיו טעות מרה. הרוב לא תמיד צודק. המיעוט, העם היהודי, ששתי האידיאולוגיות האלה רצו להשמיד – חי וקיים. כך כתב ההיסטוריון ד"ר יוסי לונדין על הרגע שבו פוטין חנך את אנדרטת לנינגרד בירושלים אתמול:
"העיר לנינגרד כבר לא קיימת ברוסיה, שמו של לנין נמחק. גם סטלניגרד כבר לא קיימת, אחרי הסתלקותו של סטלין העריץ. אז מה נשאר ומה חלף? רוחות הקומוניזם עברו מן העולם, כמעט ללא זכר. האמונה הגדולה ב'שוויון' כפוי, בחילון כפוי, בביעור הדת – לא הותירה מאחוריה הרבה, חוץ משכול וכישלון. ומה נשאר? השמות של אתרי הקרבות. זוהי האנדרטה. המקומות שבהם אנשים עמדו על נפשם ועל זהותם הלאומית. מקום שבו התחברו ההמונים הרוסים שהדבירו את המפלצת הנאצית. זו לא אנדרטה למורשת של מרכס ולהגיגים של פילוסופים סוציאליסטים המנותקים מהמציאות, אלא אנדרטה לפטריוטיות וללאומיות, לאמונה הדתית ולרגש המשפחתי. אלה התחושות והערכים המלווים את האדם בכל זמן ובכל מקום, מאז ימות עולם, וכנראה גם לתמיד. ראויה עיר הנצח, בירת עם הנצח, להנציח בתוכה רגעי נצח כאלה".
שבת שלום.
