השתתפתי אמש בכנס שליחות חב"ד, שנערך בזום. הנה סיפור שסיפרתי שם:
במקביל לכנס הגדול בזום עבור השליחות, נערך גם כנס וירטואלי לילדות של השליחים, מכל העולם. המנחה דיבר שם השבוע בהתרגשות והחמיא לבנות שגרות רחוק ומתמודדות עם קשיים ועם סיטואציות לא פשוטות בחיים.
הרב דובי הניג, שליח חב"ד בסין, היה בבית כששתי הבנות שלו התחברו לכנס. פתאום חני בת ה-9 ומוסיה בת ה-7 הסתובבו אליו מהמחשב ואמרו: "אבא, מספרים לנו פה שיש ילדות של שליחים שממש קשה להן, הן חיות במסירות נפש בתנאים לא קלים... כל הכבוד להן, הן ממש צדיקות".
הרב הניג נדהם. הילדות שלו חיות בעיר צ'נגדו במחוז סצ'ואן שבמערב סין, בלי ילדים יהודים בגילן ועם בית ספר אינטרנטי בלבד. וכאילו לא מספיק מאתגר שם, הן גם חיות תחת מגבלות הקורונה המחמירות של סין. כל יציאה מהמדינה דורשת בידוד ממשלתי של שלושה שבועות כשחוזרים, ולכן הן לא פגשו את המשפחה המורחבת כבר שנתיים.
ובכל זאת, כשמדברים על ילדות שקשה להן, הן אפילו לא מדמיינות שמדברים עליהן. הן לא קולטות שהכוונה היא להחמיא להן. טוב להן וכיף להן, והן חיות בתחושה של משמעות, שליחות ושמחה. ההורים שלהן לא משדרים תחושה של מסכנות, אלא תחושה של זכות.
מאז ששמעתי את הסיפור המקסים הזה, אני תוהה מה המסר לכל אחד ואחת מאיתנו, בכל תחומי החיים.