לכאורה, אין שום קשר בין שתי הפרשות שקוראים השבוע בתורה (תזריע-מצורע) לבין אירועי יום העצמאות. הפרשות האלה עוסקות רבות בצרעת. אדם שדיבר לשון הרע - נענש בצרעת על עורו. הוא צריך לעבור תהליך של בידוד עד שהצרעת נעלמת והוא לומד לקח, ואז חוזר לחברת בני האדם.
אבל אם נסתכל על ההיסטוריה, נגלה שתרבות הדיבור שלנו קשורה עמוקות לקיום העצמאי שלנו בארץ. לשון הרע, רכילות, קללות, שנאת חינם – כל אלה מובילים אותנו מארץ ישראל אל הגלות. זה מתחיל כבר בגן עדן. פרשנינו מסבירים כי הנחש דיבר לשון הרע על אלוקים, אדם וחווה האמינו לו ולכן חטאו – והעונש היה גירוש מגן עדן. בהמשך, יוסף סיפר לשון הרע על האחים שלו. הוא היה מביא אל יעקב סיפורי דיבה עליהם. התוצאה – ירידה לגלות במצרים, לשנים רבות. כשכבר יצאנו סוף סוף ממצרים, המרגלים דיברו לשון הרע על ארץ ישראל. במקום לבחור מילים חיוביות ואופטימיות על הארץ הטובה, הם כמעט שכנעו את העם להפסיק לצעוד אליה. התוצאה – 40 שנות נדודים במדבר.
הדוגמאות רבות, וכל זה התרחש עוד לפני עידן הרשתות החברתיות והשפה שהן מייצרות. השיח הפוליטי והתקשורתי בימינו רקוב. לא משנה מה דעתך (בעד נתניהו או נגד, למשל) הדרך שבה אתה מתבטא - עלולה לסכן את הקיום שלנו פה ביחד. אז אולי בעצם הפרשות שקוראים בשבת בתורה הן תמרור אזהרה: אם אנחנו רוצים לחגוג פה עוד הרבה ימי עצמאות, עלינו לזכור: חברה בלי תרבות דיבור, חברה שמקללת, שמטנפת, שמביישת, שמרכלת – לא תשרוד. זו אחריות שלנו. שבת שלום.