יום שישי האחרון בצהריים. אני בבית בירושלים, מתחברת לזום. הוזמנתי לדבר בטקס קבלת שבת מוקדמת של איגוד הקהילות היהודיות במפרץ, ונדהמתי. מדובר בארגון שמאגד קהילות יהודיות מעומאן, כווית, קטאר, איחוד האמירויות, בחריין וסעודיה. וואו.
מישהו שר את הפיוטים "לְכָה דוֹדִי" ו"יְדִיד נֶפֶשׁ" וכולם הצטרפו, ואז קראו את פרשת השבוע ותרגמו אותה. התבקשתי לדבר לקראת ראש השנה ואמרתי שהמפגש הזה הוא ההוכחה שצריך לחלום בגדול, לקראת השנה החדשה:
קודם כל, זום. לפני הקורונה, לפני כמה שנים, מי דמיין כלי כזה, שיכול לחבר בקליק אחד את כולנו, ממקומות כל כך רחוקים, בכזו איכות ומהירות? והטכנולוגיה רק עפה קדימה, כל הזמן, הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים לדמיין.
ושנית, השלום והקשר בין המדינות. הודא נונו מבחריין, שהייתה השגרירה של בחריין בארצות הברית ובקנדה, סיפרה על קהילה יהודית קטנטנה, עתיקה ומרתקת. אחרים סיפרו על זהות יהודית גאה ובטוחה בדובאי ואבו דאבי.
אמרתי שבדיוק כמו שחלומות גדולים בתחום הטכנולוגי והדיפלומטי מתגשמים, כך הם יכולים להתגשם בחיים האישיים שלנו. ראש השנה הוא ההזדמנות לעדכן את רשימת החלומות, הפרטיים והכלליים, כדי להעצים ולהגדיל אותם. אנחנו רגילים לנבואות שחורות, לתחזיות שחורות, לציפיות נמוכות, והרבה פעמים הן עלולות להגשים את עצמן. הזום הזה עם העולם הערבי הוכיח לי עד כמה דברים שלא דמיינו אפילו – יכולים להתגשם, ולטובה.
אז מה החלומות שלנו לשנת תשפ"ד?
