מה למדתי מאתי אנקרי?

אתי אנקרי תקבל היום פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם, על 30 שנות יצירה מוזיקלית. פגשתי אותה בביתה לריאיון למהדורת החדשות, והנה כמה משפטים שלקחתי איתי:

• "פעם הייתה תעשייה של כסף סביב השירים. היית צריך כסף להוציא אלבום, וצריך חברה חיצונית, וצריך למצוא חן ברדיו. היום במובן מסויים בזכות הטכנולוגיה הכול חופשי. זה כאילו שחררו את כל הקליפות, והמוזיקה בעצמה מדברת. כל אדם והמנגינה שלו. האחיזה בממון משתחררת, השירים חופשיים".
• "חזרה בתשובה זה תהליך שעברתי מאז ומתמיד. השירים שלי תמיד התבוננו פנימה. תמיד הייתה שם צעקה שביקשה משמעות. אז את הולכת ומעמיקה פנימה, עד שאת מגיעה בלב לאיזושהי פינה שבה את אומרת: יש אלוקים. וגם אם תמיד ידעתי שהוא ישנו, עכשיו אני גם רוצה לשמוע מה הוא אומר, אני רוצה להתחבר לספר שלו, אני רוצה להכניס את החיים שלי לספר שלו. פעם רציתי לבעוט ולמרוד, לעשות מהפכות גדולות החוצה. בסוף הבנתי שהמהפכות הכי גדולות – הן אצלי בפנים".
• "ביקשתי להופיע בפני נשים בלבד, ונאלצתי לבטל כי לא הרשו לי. זו בחירה שלי, זה החופש שלי, ופתאום קמים כל המתירנים וכל לוחמי הצדק והחופש והמחשבה היצירתית ואומרים – זה לא! וזו שאלה מאוד מעניינת: מה זה חופש ומה זאת חירות? חופש זה רק לפרוץ גבולות? או שחירות זה לקבוע באיזה גבולות אני רוצה לעשות את האומנות שלי? אני מרגישה שבעניין הזה כחברה יש לנו איפה לצמוח".
• "יש אנשים שמבקשים ממני את השירים של פעם. זה צרוב אצלם בראש, כמו איזו אשליה, כאילו נתקענו באלבום הראשון. גם בלי החזרה בתשובה, אני חושבת שזה מאוד עצוב להמשיך לצעוק את הצעקה שצעקת בגיל 16... צריך להתפתח".