מה לימד הילד החיוור את נורדאו?

יעקב אבינו משחזר בפרשה את תולדות חייו, והפרידה מאשתו היא אחת הנקודות החשובות עבורו: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל", אומר יעקב,
ורש"י מפרש ומספר שקבר רחל נמצא על אם הדרך, כדי שהעם היוצא לגלות יעבור שם ויתפלל, וגם רחל עצמה תבכה ותחכה בכל הגלויות לשובם של בניה לישראל. "יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ", אומר הנביא ירמיהו לרחל,
"וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

סיפורה של רחל השפיע עמוקות על אדם שהיה רחוק מהיהדות, מקס נורדאו, אחד ממייסדי התנועה הציונית. הנה עדות מרגשת על מה שחולל בו את המהפך:

"בלילה השני של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נאם נורדאו בגרמניה נאום ארוך, בו שילב כמוטו את שלוש המילים הנצחיות של ירמיהו הנביא: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'. כאשר נשאל איך הגיע אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, והרי זה לא תאם את הרקע החינוכי שלו, אמר ד"ר נורדאו: את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציונותי. אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן שמונה או עשר שנים.
ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסו אליי אישה מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד כבן שמונה או עשר חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אליי.
אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש, ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מדבר צרפתית. ואני שואל את אמו, שגם היא חלשה מאוד בשפה. היא אומרת – הוא לא לומד בבית ספר רגיל.
הוא לומד ב'חדר'. זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה. ואני בזעם שואל את הילד: ב'חדר' הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש – שאני הבנתי מהגרמנית שלי – אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר. יעקב, הוא אומר, כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו, 'אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם'. יש מערת המכפלה, אומר יעקב. שם קבורים אברהם, יצחק, שרה, רבקה. שם קברתי גם את לאה. נשא אותי ממצרים וקברני בקבורתם. 'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם'. מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל? אומר רש"י – וזה הכול הילד הזה מדבר, בן שמונה או בן עשר – שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאימא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאוד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא מרשלנות הייתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, לחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה יישמע. רחל מבכה על בניה. ואלוקים יענה לה – 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'.

אני, מספר ד"ר מקס נורדאו, לא ידעתי את נפשי. הסיבותי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש והלא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכול חי לנגד עיניו!
מחיתי את לחיי לפני שהסיבותי את פניי אליהם. ואמרתי בלבי – עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר. בעיתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל'. מיד נעניתי. כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, וכובדתי לנאום בו, ריחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המילים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'!".

 

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.