מכירים את השאלה הפילוסופית "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?". היום צריך לשאול: "אם שתי חברות הלכו יחד לקניון ולא העלו משם תמונה, האם הן באמת הלכו?". כלומר, האם משהו שלא פורסם, לא הועלה, לא תוייג – אכן התרחש? אנחנו חיים במציאות מתועדת וחסרת פרטיות. ובדיוק על הנקודה הזו, שכל כך מדוברת היום בכל מקום – הזכות לפרטיות – מדבר גם בלעם בפרשת השבוע. הוא מסתכל על האוהלים של בני ישראל, ולא יכול שלא להתפעל ולברך ולומר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". המילים האלה הופכות לחלק מפורסם בתפילה, לפסוק מוכר, ורש"י מסביר ממה בלעם כל כך התרשם כשהוא התבונן על המחנה של בני ישראל: "ראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה". כלומר, כל אוהל נפתח לכיוון אחר, כך שאף אחד לא יכול להציץ לאוהל של חברו.
בלעם הגיע מתרבות חסרת גבולות, ופתאום הוא ראה צניעות, עדינות, מרחב פרטי ואישי מקודש שניתן לכל אדם ולכל משפחה – ולכן הוא מציין זאת באופן מיוחד: "מה טובו אוהליך יעקב!". זו תכונה שאפיינה את העם היהודי אלפי שנים, וזה אתגר שמלווה אותנו עד היום: עד כמה להיות סגור או פתוח מול העולם שבחוץ? האם להסתכל בסלון או במטבח או בדשא של השכן? איך לשמור על פרטיות בחברה שהופכת לשקופה, ומול גוגל ופייסבוק שרוצים לדעת עלינו הכול ולהשתמש בידע הזה? וברמה האישית, אילו תכנים, רגשות וחוויות אינם שייכים לכולם, אלא נשארים ב"אוהל" הפרטי?
