שלושים שנה התפללו על יהונתן בן מלכה, האסיר היהודי-אמריקני יונתן פולארד, שריגל למען ישראל. לא חשבתי שיום אחד אני אשב מולו, לריאיון טלוויזיה בישראל, עם צלם ומקליט, כשהוא אדם חופשי. אתמול זכיתי לכך. יונתן פתח קמפיין ("הילדים של פולארד"), להקמת מוסד חינוכי לזכר אשתו אסתר, שניהלה את המאבק למענו. הנה כמה דברים שאמר לי, ביניהם דברים שלא נכנסו בסוף לכתבה, אבל אני לא רוצה שיישארו רק על רצפת חדר העריכה:
• "לא הייתה פעם אחת שבה הלכנו ברחוב וראינו ילדים, שאסתר לא עצרה כדי להסתכל. זה היה פלא מבחינתה. היא לא זכתה לילדים משלה, אבל מאוד דאגה לילדים של הדור הבא ולחינוך היהודי שלהם".
• "חייתי שלושים שנה בתא סגור שבו היה מותר לי רק לקרוא, ולא לכתוב. לא הסכימו לתת לי דף ועט, שלושים שנה. כך שהמוח שלי עובד אחרת. כשיצאתי ראיתי את כולם מדברים לעצמם. שאלתי את אסתר מה זה, והיא אמרה: 'יקירי, קוראים לזה בלוטות''... כשאני נכנס למסעדה ורואה את כל ההורים ואת כל הילדים בתוך המסך הסלולרי, אני חושב שגם הם בסוג של כלא...".
• "כשהגענו לישראל, אסתר לקחה אותי למאה שערים ואמרה: 'הם שונים ממך, הם לבושים ומדברים אחרת, אבל הם האחים והאחיות שלך'. ואז היא לקחה אותי לתל אביב ואמרה: 'גם הם שונים ממך, הם לבושים ומדברים אחרת, אבל הם האחים והאחיות שלך'. אני נזכר בזה הרבה. זו הגישה שהייתי רוצה שתוביל אותנו".
