"שלום, עוד מעט בתי הכנסת ייפתחו מחדש. דיברו הרבה על אלה שסגרו להם את בתי הכנסת, אבל לא דיברו על אלה שפתחו להם בתי כנסת מתחת לחלון. הפעם האחרונה שלי בבית הכנסת הייתה בבר מצווה של אחי. בהתחלה כעסתי על הדוסים האלה שמתפללים ככה בשכונה, אפילו תכננתי להתלונן אם זה ימשיך. אבל עם הזמן זה הפך לקצב של היום שלי, ואני אפילו אוהבת את זה. אני לא מתפללת איתם, אבל שמה לב שהשמש זורחת בתפילת שחרית וכבר יודעת שכך יתחיל גם הבוקר של מחר, ואז רואה מתי השמש שוקעת בתפילת מנחה, ואיך הכוכבים יוצאים בתפילת ערבית. לפעמים אני כבר עונה 'אמן' כשהם אומרים קדיש, לפעמים שמה לב שחלף עוד יום והם סופרים את ספירת העומר ומכריזים בקול רם את המספר.
"העיקר הוא כמובן השבת. התפילה שלהם הופכת לאיטית יותר ומלאה בשירים. את רוב המנגינות לא הכרתי, אבל עכשיו אני מוצאת את עצמי מזמזמת לאורך השבוע 'לכה דודי לקראת כלה'. אין לי איזה סיום קיטשי. אני לא אתחיל ללכת לבית כנסת כשהקורונה תיגמר, ואפילו לא ירדתי להגיד להם תודה. הם לא יודעים שהייתה איתם עוד מישהי. אבל כשכולם מדברים עכשיו על הקלות ועל חזרה לשגרה – אני שמחה כמובן, אבל קצת עצוב לי שבית הכנסת הפרטי מתחת לחלון המטבח שלי ייסגר בקרוב".