אם היו שואלים אותנו מה צריכה להיות התכונה המרכזית של מנהיג שמוביל אחריו מיליונים ומחולל מהפכה של ממש בסדר העולמי הקיים – כנראה שענווה לא הייתה האפשרות הראשונה שבה היינו בוחרים. והנה, דווקא המידה הזו היא המאפיין הבולט ביותר של משה רבנו.
חכמינו מסבירים שענווה אמיתית אינה ביישנות ואינה פסיביות. האדם העניו עושה ופועל ומדבר, אבל בגישה אחרת: ענווה היא היכולת של האדם להבין שלא הוא במרכז, אלא השליחות. העניו בהחלט מכיר בערך עצמו, אבל יודע שכל הכישרון, המעמד, היופי או ההישגים שלו הם כלים שהוא קיבל מאלוקים כדי למלא את העולם באור ובטוב.
משה רבנו חי כך, נקי מאגו, לא מלא בעצמו, ולכן הגיע לרמה אנושית כל כך גבוהה – הוא קלט את הדיבור האלוקי במלוא עוצמתו והצליח גם להעביר אותו לאחרים כדי שייצאו ממצרים, במהלך ששינה את פני ההיסטוריה.
הארי טרומן, הנשיא האמריקני לשעבר, אמר פעם: "אין גבול למה שאדם יכול לחולל אם לא חשוב לו מי יקבל את הקרדיט". אז אף אחד מאיתנו לא מתקרב לדרגתו של משה רבנו. ובכל זאת, הוא מלמד אותנו שדווקא היכולת לשחרר ולהרפות מה"אני" – מאפשרת לעשות הרבה יותר בחיים.
